שאלות קשות/מיכאל קליינר
2006-11-22
שנים ארוכות של חשיפה באמצעי התקשורת הן כנראה הסיבה שמדי פעם אנשים שאינני מכיר אישית פונים אלי בשאלות. הדבר כלל אינו מטריד אותי. מה שכן מטריד אותי, אפילו מאד מטריד אותי, הוא סוג השאלות שאני נשאל לאחרונה. אם בעבר התמקדו השאלות במצבים שכאלה בפן האישי, כמו: "המסר שלך חסר","מתגעגעים לנאומים שלך בכנסת", "למה לא תחבור לליכוד, לליברמן לאיחוד הלאומי?" וכיו"ב. מאז מלחמת לבנון השאלות הן יותר בסגנון: מה יהיה איתנו? איזה הנהגה יש לנו? שזה בסדר. אלא שלאחרונה השאלות מתחילות להיות דואגות ומדאיגות הרבה יותר. כמעט אין יום שאינני נשאל משהו כמו - "קליינר, תגיד, בעוד 10 שנים עדיין תהיה לנו מדינה?"

זהו הלך רוח מטריד. אלא שכאשר יום יום אתה שומע שחיזבאללה משקם את כוחו, והחמאס בעזה מקבל הזרמת אמל"ח חופשית דרך המנהרות ממצריים (והמצרים לא נוקפים אצבע) ואיראן בונה צנטריפוגות לייצור נשק גרעיני וטילים כדי לשאת אותם. ומנגד אולמרט מתעסק במבקר המדינה וחלוקת תיקים אין סופית(חוץ מתיק הרווחה –שאת מי הוא מעניין) ועמיר פרץ בהדיפת אלה שמאיימים לקחת לו את תיק הביטחון - שזה פחות או יותר שאר העולם (למעט קומץ קטן של מקורבים).

כששואלים אותי אם ישראל תהיה קיימת בעוד 10 שנים – אני משיב כמובן שכן, וממשיך ללכת הלאה. כדי לא להישאל שאלות המשך. כי להגיד כן ישראל תתקיים בעוד 10 שנים באופן קצר ופסקני זה דבר אחד. זו התשובה הנכונה והמתחייבת. אך לפרט איך אנו מקבלים הנהגה ראויה שעיקר מעייניה נתונים לעמה, מצוקותיו וצרכיו ומנווטת אותו בין המשברים לקיום בטוח ומבוסס - זה כבר סיפור הרבה יותר קשה.

שם:

נושא:

דואר אלקטרוני:

תוכן:

check here, please (spamprotection)