כהמשך לדרכו של בנימין זאב הרצל הקים זאב ז'בוטינסקי את המפלגה הרוויזיוניסטית שדגלה בהצגת יעדים מדיניים ברורים לתנועה הציונית. בניגוד למדיניותם של חיים וייצמן ותנועת העבודה שחששו תקופה ארוכה מלהגדיר את מטרת הציונות כהקמת מדינה יהודית עצמאית, סבר ז'בוטינסקי כי יש לקרוא לילד בשמו. ז'בוטינסקי אמר "לא" להצעת וייצמן להסתפק באוטונומיה יהודית חזקה בארץ ישראל ושלל מכל וכל את הצעת בן גוריון ומפלגת העבודה ל"פָּרִיטִי" (חלוקת השלטון) בין יהודים וערבים בלי קשר לגודל האוכלוסייה היהודית או הערבית בכל תקופה נתונה.

מימין לשמאל: איתן ליבני, חיים לנדאו, מנחם בגין, הרב אריה לוין ויעקב מרידור

בקונגרס הציוני שהתקיים בשנת 1931 כאשר לז'בוטינסקי צפוי היה רוב על הצעתו לקבוע את הקמת המדינה היהודית למטרת הציונות, קיבלו במפתיע צירי הקונגרס מברק מהארץ שבו הוזהרו כי קבלת ההצעה תביא לפוגרום ביישוב היהודי בארץ ישראל. עם קבלת המברק שינו חלק מהצירים את דעתם ותמכו בבן-גוריון שקרא לדחות את ההצעה. בתגובה, קרע ז'בוטינסקי את כרטיס החבר שלו, הודיע על פרישתו מההסתדרות הציונית, והקים את ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) שהושתתה על הבסיס האידיאולוגי של הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.

רק בחלוף הזמן נודע כי המברק היה מפוברק ונועד לטרפד את הרוב שהיה לז'בוטינסקי. זה היה כנראה "התרגיל המסריח" הראשון בתולדות הציונות. ההסתדרות הציונית החדשה הייתה בית ועד לכל מי שמאוחר יותר הקימו את המחתרות הלוחמות, האצ"ל והלח"י, ועם קוםהמדינה את תנועת החרות כמפלגה שהתמודדה לכנסת הראשונה.

בראשית הייתה חרות בראשות מנחם בגין אשר מנתה 14 חברי כנסת בכנסת הראשונה והם: מנחם בגין, אורי צבי גרינברג, יעקב מרידור, שמואל כץ, הלל קוק, יוחנן בדר, חיים לנדאו, אסתר רזיאל-נאור, ערי ז'בוטינסקי, אריה בן-אליעזר, אברהם שמואל רקנטי, אליהו לנקין, שמואל מרלין ומגורי כהן.

בכנסת השניה נחלה חרות מפלה קשה כאשר נבחרו רק 8 מנציגיה לכנסת, לאחר שנושא שלמות הארץ נראה כלא אקטואלי וקולות הימין נדדו למפלגת הציונים הכלליים שרצה עם הסיסמא: "תנו לחיות בארץ הזו".

בכנסת השלישית שבה חרות לאיתנה הרבה בזכות המאבק העיקש אותו הנהיג מנחם בגין נגד הסכם השילומים עם גרמניה .מאז הכנסת השלישית שמרה חרות על מעמדה כסיעה השנייה בגודלה בכנסת שראשה, מנחם בגין, הפך למנהיג האופוזיציה עד שנבחר לראשות הממשלה בשנת 1977.

בשנת 1965, לקראת הבחירות לכנסת השישית, הוקם גוש פרלמנטרי עם המפלגה הליברלית (הציונים הכלליים) בשם גוש חרות-ליברלים- גח"ל, שזכה ב- 26 מנדטים. לקראת הבחירות לכנסת השמינית הצטרפו לגח"ל הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי ופעילי התנועה למען ארץ ישראל השלמה והפכו לגוש מורחב שנקרא "הליכוד". בבחירות אלה, שהתקיימו ב- 1973, לאחר מלחמת יוה"כ, קיבל הליכוד 39 מנדטים. המהפך ההיסטורי ב- 1977 הפך את הליכוד לסיעההגדולה בכנסת עם 43 מנדטים נבחרי רשימת תנועת החרות – 1988. לשיאו הגיע הליכוד בשנת 1981 כאשר זכה ב- 48 מנדטים. מאז, החלה ההידרדרות הפוליטית, כאשר מבחירות לבחירות פחת מספר המנדטים של הליכוד עד אשר הגיע בכנסת ה- 15 ל- 19 מנדטים. בשנים שלאחר המהפך קלט הליכוד לשורותיו אנשי ציבור שהצטרפו אליו בעיקר על רקע של מדיניות חברתית המבוססת על עקרון שלמות העם. עובדה זו הביאה לפיחות הולךוגובר במספר הנציגים בכנסת שמייצגים את האידיאולוגיה של שלמות הארץ. במשך שנות השמונים והתשעים חלה שחיקה משמעותית בעמדות המדיניות של הליכוד שהיו מבוססות על האידיאולוגיה המסורתית של תנועת החרות. עם עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון בשנת 1996 הפך הליכוד לזרוע המבצעת של החלטות ממשלת העבודה-מר"צ שעיקרן ביצוע סעיפיו השונים של הסכם אוסלו. נתניהו ביצע הלכה למעשה את הסכם חברון, כאשר העיר השנייה בחשיבותה ובקדושתה לעם היהודי נמסרה לידי הפלשתינים. עם החתימה על הסכם חברון התגבשה קבוצת חברי כנסת מתוך הקואליציה והפכה להיות אופוזיציה לוחמנית מבית לנתניהו. את הקבוצה הנהיג ח"כ מיכאל קליינר שעמד בראש הלובי של חזית ארץ-ישראל בכנסת. עם החתימה על הסכמי וואי הצליחה חזית ארץ-ישראל לכפות על נתניהו הקדמת בחירות כדי למנוע את מימוש ההסכם. הקדמת הבחירות הביאה להתפרקות של המערכת הפוליטית, כאשר שלושה מקרב חברי החזית מצאו לעצמם בית במפלגת חרות - התנועה הלאומית בה מצאו ביטוי אמיתי להשקפת עולמם בנושאים המדיניים. השלושה היו, כאמור, זאב בנימין בגין, מיכאל קליינר ודוד ראם.