אחריות קולקטיבית/ מיכאל קליינר

כשההסתדרות הציונית נמנעה מלקבוע כי הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא מטרת הציונות, קם זאב ז'בוטינסקי, קרע את כרטיס הציר שלו ופרש עם תנועתו חרות- הצה"ר מההסתדרות הציונית. כשממשלת נתניהו אישרה את הסכם חברון, קם שר טרי אחד מכיסאו ועזב את הממשלה. כשממשלת שרון קיבלה את מפת הדרכים אף אחד לא קם.

אנשי האיחוד הלאומי והמפד"ל ממשיכים להתרווח בכורסאות הממשלה כשזו משחררת מאות מחבלים, מפנה יישובים ופועלת ע"פ מתווה מדיני המוביל למדינה הפלשתינית. מעטים יודעים שמפת הדרכים לא רק חותרת להקמת מדינה פלשתינית אלא גם מאמצת את התכנית הסעודית הכוללת נסיגה מרמת הגולן ואפילו הכרה בזכות השיבה.

לו רצו אנשי האיחוד הלאומי והמפד"ל לנער את חוצנם מאחריות להחלטות המסוכנות האלה היה עליהם לנהוג כז'בוטינסקי בזמנו והשר בני בגין בשעתו, שהצביעו נגד החלטות שלדעתם היו אסוניות לעם היהודי, והתפטרו מתפקידם כדי לא לשאת באחריות להחלטות אסוניות אלו שהרוב קיבל בניגוד לעמדתם.

ליברמן, בני אלון ואפי איתם אמנם הצביעו בממשלה נגד התאבדות קולקטיבית ע"פ המתווה של מכת הדרכים, אבל כשהרוב בממשלה החליט לקפוץ ראש לתהום עמוקה מאוסלו, המשיכו להתענג על כופתאותיה של הממשלה. מכיוון שמגיע לשרי הימין קרדיט שהם מכירים את חוק האחריות המשותפת של שרי הממשלה, ויודעים ושאחריותם למפת הדרכים, שחרור אסירים ופינוי מאחזים, אינה נופלת מזו של השרים התומכים, הרי שחטאם גדול יותר. לתומכים בהחלטות האיומות האלה, תעמוד בעתיד טענת תום הלב. הם תמכו וטעו. אבל את הסברי שרי הימין שהמשיכו לחכות לבורקס למרות שידעו לאן מובילות החלטות הממשלה - אי אפשר יהיה לקבל.

ולא רק באחריות עסקינן. גם בלגיטימציה. חלקים גדולים בציבור עייפים מ"תכניות השלום", ובעיקר מתוצאותיהן הכלכליות. הציבור לא מתעניין בפרטים. הוא יודע דבר אחד: משגיחי הכשרות שלו בעניינים לאומיים חברים בממשלה. כשציבור שומר כשרות נכנס למסעדה, הוא לא הולך לרחרח במטבח, הוא מסתמך על תעודת הכשרות. זה חטאם הגדול של שרי ה"ימין". ישיבתם בממשלה משדרת לציבור שהשד של מפת הדרכים אינו נורא כל כך. כשהשד ייצא מהבקבוק זה יהיה מאוחר מדי.

כל הרשימה