זאב ז'בוטינסקי

בעיני רבים הוא גדול המדינאים היהודים וגדול המנהיגים היהודים בדורות האחרונים. מאמרים שכתב, נאומים שנשא לפני 60 ו- 70 שנה, נשמעים אקטואליים כאילו נכתבו תמול שלשום.

ז'בוטינסקי נולד באודסה בשנת 1880. כנער התבלט כגאון ספרותי ותרגומיו מאנגלית לרוסית ואח"כ לעברית נחשבו פאר היצירה הספרותית.

דווחיו העיתונאיים מאיטליה נחטפו בשקיקה ע"י עיתוני רוסיה. תרגומו מעברית לרוסית לשירו של ביאליק "בעיר ההריגה" הבעיר אש בקרב בני הנוער היהודי ברוסיה. בגיל צעיר החל ז'בוטינסקי להקדיש יותר ויותר מזמנו לעסקי ציבור יהודיים. הוא הספיק אפילו להשתתף בקונגרס הציוני ולתקוף את תוכנית אוגנדה שאפילו הרצל הלך שבי אחריה. בעוד בן גוריון ובן צבי קראו לציבור לשמור אמונים לאימפריה העותומנית השולטת בארץ ישראל ואפילו התעתמנו (קיבלו דרכון עותומני), חזה ז'בוטינסקי את התפוררותה של האימפריה העותומנית והחליט לפעול להקמת גדוד עברי שיסייע לצבא הבריטי. בהחלטה זו חשף ז'בוטינסקי לראשונה את הגדולה שבסגולותיו והיא היכולת לראות את הנולד ולנבא תהליכים היסטוריים. כך למשל, עם שחרורו בשנת 1919 מהגדוד העברי שהקים, חזה את האפשרות של פרעות ביהודי ירושלים ע"י האוכלוסייה הערבית. הוא הקים את "ההגנה" בירושלים, וכשהחלו המאורעות בשנת 1920, נעצר ע"י הבריטים ונידון ל- 15 שנות מאסר, לאחר ש"ההגנה" תחת פיקודו נקטה בפעולות הגנה ותגמול. העונש הכבד עורר זעם רב בקרב היישוב היהודי. בצעד חסר תקדים, העמידו כל המפלגות שהתמודדו בבחירות לועד היישוב את ז'בוטינסקי בראש רשימותיהן. בשל הלחץ הציבורי התבטל גזר הדין. ז'בוטינסקי יצא ללונדון וצורף להנהלה הציונית. ב- 1923 עזב את ההנהלה הציונית במחאה על מדיניותו הפייסנית של וייצמן כלפי בריטניה. אותה שנה ייסד את תנועת בית"ר וכעבור שנתיים את ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר). ב- 1935 הקים את ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) לאחר שנואש מניסיונותיו לשכנע את צירי ההסתדרות הציונית כי מטרת הציונות צריכה להיות הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

בשנת 1936 צפה ז'בוטינסקי כי יהדות אירופה נתונה בסכנת כיליון. הוא החל בפעולה נואשת לשכנע יהודים לעלות ארצה. מעיר לעיר מכפר לכפר הוא עבר כדי לשוב ולחזור על אמירתו המפורסמת "חסלו את הגלות פן הגלות תחסל אתכם". כשם שחזה את האסון הוא צפה גם את הישועה. ז'בוטינסקי הלך לעולמו ב- 1940, אולם בצוואתו כתב: "רצוני שיקברו אותי או ישרפו את גופי (אין זה משנה לי) במקום שימצא אותי המוות ואת עצמותיי (אם אקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו, כאשר היא תקום".

כל עוד כיהן כראש ממשלה, התנגד בן גוריון להוצאת הפקודה הממשלתית. רק ב- 1964 כאשר כיהן לוי אשכול כראש ממשלה, ניתנה סוף סוף ההוראה וז'בוטינסקי נקבר בהר הרצל בירושלים.לצוואתו האישית של ז'בוטינסקי נלוותה גם צוואה ספרותית. בספרו, "שמשון", שם ז'בוטינסקי בפי גיבור הספר, שמשון,דברי צוואה:

- האם אמסור לאחי דבר מפיך ?
שמשון חשב לרגע ואח"כ אמר לאט: שני דברים תמסור להם מפי, שתי מילים. המילה הראשונה: ברזל. יאספו נא ברזל. יתנו בעד ברזל כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים. את נשיהם ובנותיהם - הכל יתנו בעד ברזל. אין דבר בעולם יקר מן הברזל. האם תמסור?
-אמסור. את זאת יבינו.
-את המילה השנייה לא יבינו, אך חשוב מאוד שיבינו גם אותה והיום קרוב. המילה השנייה היא מלך. תאמרו לדן ולבנימין ובאוזני יהודה ואפרים תדבר לאמור: מלך. איש אחד ייתן להם אות ואלפים בבת אחת ירימו ידם. כה ייעשה בארץ פלישתים. על-כן, הפלישתים הם אדוני כנען. מצרעה ועד חברון ושכם, ומהם הלאה עד עין דור וליש, תשמיע דברך: מלך.
-אשמיע - אמר חרמש...
- אכן, חזרתי בי. לא שתי מילים תשמיע מפי, כי אם שלושה דברים אצווה אותם.